רחלי לוין

פסיכודרמה סומאטית · גוף · קשר

מה זה פסיכודרמה סומאטית

על הגוף שמגיע לפני המילים, ועל הקשר שבו הוא נשמע.

תינוק עוד לא יודע לספר, אבל הוא כבר יודע מה זה להיות מוחזק. דונלד ויניקוט אמר פעם ש"אין דבר כזה תינוק" (Winnicott, 1960). מי שמנסה לתאר תינוק, כך הסביר, מוצא את עצמו מתאר תינוק ומישהו שמחזיק אותו. תינוק לא קיים לבד. הוא קיים בתוך קשר.

ויניקוט דיבר על הקשר, אבל הקשר הזה עובר קודם כל דרך הגוף: הזרועות, החום, הקצב של נשימה קרובה. שם הדברים נרשמים לראשונה, עוד לפני שיש להם מילים. וגם כשאנחנו גדלים ולומדים לספר, אנחנו ממשיכים להיפגע ולהתרפא בתוך קשר, ובתוך גוף.

ככה אני מרגישה גם בחדר הטיפול. מי שיושב מולי לא נמצא שם לבד, וגם אני לא. מה שקורה בינינו קורה בשני הגופים, ולשם אני מקשיבה.

פסיכודרמה סומאטית היא הדרך שבה אני עובדת עם זה: פסיכודרמה שבה לגוף יש מקום משלו על הבמה. לפעמים הוא מלווה את הסיפור, ולפעמים הוא זה שמוביל אותו.

שני דיאלוגים שקורים בבת אחת

בפסיכודרמה אנחנו רגילים לעבוד עם סיפור. יש דיאלוג בין חלקים של הנפש, יש מונולוג של קול פנימי, יש קשרים עם אנשים שנמצאים בחיים שלנו או שהיו בהם. את כל אלה אפשר להעלות על הבמה, לתת להם מקום ולשמוע אותם.

במקביל מתנהל עוד דיאלוג, עם הגוף. עם הסומה. הוא לא מחכה שהסיפור ייגמר כדי להגיב. הוא חלק מהסיפור מההתחלה.

הרעיון הזה לא רחוק ממורנו עצמו. בתורת התפקידים שלו, התפקידים הראשונים שמתפתחים אצל תינוק הם תפקידים פסיכוסומטיים: האוכל, הישן, זה שנושם. רק אחריהם מגיעים התפקידים של הדמיון והתפקידים החברתיים. ומורנו כתב:

"משחק תפקידים קודם להופעת העצמי. התפקידים לא צומחים מתוך העצמי, העצמי צומח מתוך התפקידים."
J. L. Moreno, Psychodrama, Vol. 1 (1964), p. 157

זרקה מורנו ניסחה את זה כך: "האישיות עשויה לצמוח מתוך התפקידים, שכן גילום התפקיד מתרחש לפני שיש תפיסה של התפקיד" (Z. T. Moreno, 1987). קודם עושים, ורק אחר כך יודעים מה עשינו.

הגוף מגיע לפני המילים

מבחינתי החלק הסומטי מתהווה עוד לפני הסיפור, לפני המילים והקשרים. לפניהם, וגם יחד איתם.

כילדים אנחנו קרובים מאוד לגוף: לתחושה, לדחף, למשחק. עם השנים המחשבה מקבלת קדימות, ומה שגופני ותחושתי יורד אל מתחת לפני השטח. הוא לא נעלם. הוא רק נעשה פחות נשמע, וקל להתעלם ממנו.

גם פרויד הגיע למקום דומה, מכיוון אחר לגמרי. ב"האני והסתמי" (1923) הוא כתב שהאני הוא "קודם כל אני גופני" (Freud, 1923, SE 19, p. 26). העצמי שלנו נבנה מתוך הגוף ומתוך התחושות שלו, לא לידו.

גם בתוך עולם הפסיכודרמה יש מי שמסתכל כך על הגוף. הפסיכודרמטיסט הברזילאי ז'ורז' סלים ח'ורי כתב ש"הגוף הוא הארכיון הראשון של הזיכרון שלנו" (Khouri, 2024), ומשלב בעבודה הפסיכודרמטית שלו עם טראומה קשב לתחושות והתקרבות הדרגתית, מתוך החוויה הסומטית של פיטר לבין. אצלו הגוף הוא בעיקר דרך בטוחה להגיע לזיכרון טראומטי בלי להציף. אצלי הוא במרכז גם כשאין טראומה, והוא נמצא בתוך הקשר, כולל הגוף שלי כמטפלת.

כשאין לחלק הסומטי מקום וביטוי, הוא מוצא דרכים אחרות להופיע. הרבה פעמים זה קורה דרך התמכרות, ולפעמים דרך פגיעה. בעיניי אלה לא רק בעיות שצריך לפתור. אלה גם הדרכים של הגוף לדבר כשלא מקשיבים לו.

גאבור מאטה, רופא שעבד שנים עם אנשים מכורים, ניסח את זה במשפט אחד: "אל תשאלו למה ההתמכרות, שאלו למה הכאב" (Maté, drgabormate.com). כשמקשיבים לגוף, הכאב הזה מקבל מקום אחר.

הגוף שלי כתיבת תהודה

בכלי מיתרים, תיבת התהודה לא מנגנת בעצמה. היא קולטת את הרטט של המיתר ונותנת לו קול. ככה אני מרגישה את הגוף שלי בחדר הטיפול. כשמשהו מתכווץ בי, כשהנשימה שלי נעשית קצרה או כשעייפות פתאומית נופלת עליי, אני שואלת של מי התחושה הזאת. לפעמים היא שלי. הרבה פעמים היא מהדהדת משהו אצל מי שיושב מולי, עוד לפני שאמר עליו מילה. דרך החוויה הסומטית שלי אני מתקרבת לחוויה הסומטית שלו. זה נכון כשאני עובדת עם אנשים שמתמודדים עם הקשיים הרגילים של החיים, וזה נכון גם בעבודה עם טראומה.

בספרות המקצועית קוראים לזה העברה נגדית גופנית (somatic countertransference). גוף המטפל תואר כ"מזלג כוונון" שמהדהד את החוויה של המטופל (Stone, 2006). במחקר שכלל 175 מטפלים באירלנד, 81% דיווחו על מתח בשרירים בזמן מפגשים, 78% על דמעות ו־72% על ישנוניות (Hamilton et al., 2020). אני רואה בתחושות האלה מידע, לא הפרעה לעבודה.

מורנו כתב כבר ב־1914, ב"הזמנה לפגישה", על מפגש של שניים "עין מול עין, פנים מול פנים" (Moreno, 1914), שבו כל אחד מתבונן בשני מבעד לעיניו של השני. משם צמח היפוך התפקידים של הפסיכודרמה. בעבודה הסומטית אני מוסיפה לזה עוד שכבה: להרגיש, לרגע, דרך הגוף של האחר.

מתוך ההקשבה הזאת, אחריה או תוך כדי, אפשר לגעת בסיפור. אפשר לגעת ברגש, בנפש, בקשרים. אחד לא בא במקום השני. הם נפגשים, ונוצרת תרכובת שלמה.

ישירות שמתחילה בגוף

הגוף מגיב לפני שהספקנו לנסח תשובה מנומסת. כשאני מקשיבה לו, קשה לי לעמוד מול מטופל מאחורי פנים מקצועיות חלקות. לכן אני מדברת בחדר באופן ישיר. אני אומרת מה אני רואה, וכשזה משרת את התהליך, גם מה קורה בגוף שלי מול מה שעולה. החוויה שלי לא אמורה להעמיס על המטופל. היא עוד עדות בחדר למה שקורה מתחת למילים.

אני חושבת על הקשר הטיפולי כעל שני אנשים שיושבים על אותו ספסל ומביטים יחד במה שמונח לפניהם. התפקידים שלנו שונים, אבל המבט משותף. מרטין בובר כתב ש"כל חיים ממשיים הם פגישה" (Buber, 1923). פגישה כזאת קורית כששני הצדדים נמצאים בחדר, גם בגוף.

מה הבמה מוסיפה

הבמה הפסיכודרמטית נותנת לתחושה גופנית צורה ומקום. תחושה בבטן יכולה להפוך לדמות שעומדת בחדר. תנועה קטנה שנקטעה יכולה סוף סוף להשלים את עצמה. משפט שהגוף מחזיק שנים יכול להיאמר בקול. יוג'ין ג'נדלין, שפיתח את שיטת ההתמקדות, קרא לתחושה הגופנית העמומה הזאת felt sense (Gendlin, 1978), תחושה שעוד אין לה מילים. על הבמה היא יכולה למצוא אותן. על העבודה הזאת עם טראומה כתבתי בהרחבה במאמר פסיכודרמה סומאטית וטראומה.

למי זה מתאים

לא צריך להגיע עם הבנה מסודרת של מה שקורה. יש אנשים שמבינים קודם כל דרך הגוף, והמילים מגיעות אחר כך. מי שמוכן לעצור לרגע עם תחושה ולהקשיב למה שעולה ממנה, יכול לעבוד כך, גם בלי מילים מוכנות מראש.

זה מתאים גם למי שכבר הבין הרבה על עצמו ומרגיש שמשהו עדיין נשאר תקוע בגוף, ולמי שמתמודד עם התמכרות או עם דפוס שחוזר על עצמו.

רחלי לוין, מטפלת אינטגרטיבית, בעלת תואר שני בטיפול בפסיכודרמה, EMDR שלב ראשון והתמקדות. קליניקות בתל אביב ובטל אל, וגם אונליין בזום. עוד על הגישה

מקורות

  • Buber, M. (1923). Ich und Du (אני ואתה).
  • Freud, S. (1923). The Ego and the Id. Standard Edition, vol. 19, p. 26.
  • Gendlin, E. (1978). Focusing.
  • Hamilton et al. (2020). An exploration of body-centred countertransference in Irish therapists. Clinical Psychology Today, 4(2), 26–38.
  • Khouri, G. S. (2024). Perspectiva somática no psicodrama interno: mecanismo de ação. Revista Brasileira de Psicodrama, 32, e0724. קישור
  • Maté, G. "Ask not why the addiction but why the pain". drgabormate.com
  • Moreno, J. L. (1914). Einladung zu einer Begegnung (הזמנה לפגישה).
  • Moreno, J. L. (1964). Psychodrama, Vol. 1. Beacon House, p. 157.
  • Moreno, Z. T. (1987). In J. K. Zeig (Ed.), The Evolution of Psychotherapy. Brunner/Mazel.
  • Stone, M. (2006). The analyst's body as a tuning fork. Journal of Analytical Psychology, 51, 109–124.
  • Winnicott, D. W. (1960). The Theory of the Parent-Infant Relationship. International Journal of Psycho-Analysis, 41.

אפשר להתחיל מכאן

מפגשים בתל אביב, בטל אל שבמשגב, או בזום. בעברית או ברוסית.

לתיאום מפגש