יש אנשים שמגיעים לטיפול אחרי שכבר הבינו הכול. הם יודעים מה קרה, מתי, ולמה זה השפיע עליהם ככה. הם יכולים לספר את הסיפור בצורה מסודרת, ולפעמים אפילו בחיוך. ובכל זאת, כשמשהו מזכיר את מה שהיה, הגוף מגיב כאילו זה קורה עכשיו.
הפער הזה, בין מה שהראש כבר יודע לבין מה שהגוף עדיין מחזיק, הוא נקודת המוצא של הדרך שאני מכנה פסיכודרמה סומאטית.
מה טראומה עושה לגוף
טראומה היא לא רק זיכרון של אירוע קשה. היא גם הדרך שבה מערכת העצבים למדה לשרוד אותו. הגוף לומד להיות דרוך, לקפוא, להתכווץ או להתנתק, ולא תמיד יודע שהסכנה כבר עברה.
"אנשים שעברו טראומה מרגישים, באופן כרוני, לא בטוחים בתוך הגוף שלהם." "Traumatized people chronically feel unsafe inside their bodies"
כשלא בטוח להיות בתוך הגוף, גם השיחה הכי טובה נשארת קצת מעליו. אפשר לדבר על הכאב שעות ולא לגעת בו. וזה לא כישלון של המטופלת ולא של המטפלת. זו הגנה, והיא עשתה את התפקיד שלה. השאלה היא איך מתקרבים אליה בלי לפרוץ אותה.
שני רבדים: מה שעולה על הבמה, ומה שמתחת
בפסיכודרמה, השיטה שפיתח יעקב לוי מורנו, לא מסתפקים בלספר. מעלים את מה שקורה בפנים אל הבמה: מציבים כיסא לדמות, מחליפים תפקידים, נותנים קול לחלק שבדרך כלל שותק. הבמה בקליניקה היא לא תיאטרון. אין קהל ואין צורך בכישרון משחק. היא מרחב שבו אפשר לפגוש דבר פנימי מבחוץ, במרחק שאפשר לשאת.
אבל כמעט תמיד יש עוד רובד.
בפסיכודרמה סומאטית אני מקשיבה לשני הרבדים יחד. כשמטופלת מדברת אל הכיסא של אמא שלה, אני שומעת את המילים, ובאותו רגע רואה שהכתפיים שלה עלו, או שהיא הפסיקה לנשום. לפעמים זה הרגע לעצור את הסצנה ולשאול: מה קורה עכשיו בגוף? לפעמים התחושה הזאת היא בעצמה הסצנה הבאה. אפשר לתת לה מקום על הבמה, לשאול מה היא רוצה לעשות, ולתת לה לעשות את זה, לאט, עד הסוף.
ההקשבה לגוף: הגשר מהתמקדות
את ההקשבה הזאת למדתי בין היתר מתוך שיטת ההתמקדות (Focusing) של יוג'ין ג'נדלין. ג'נדלין, פילוסוף ופסיכולוג, שאל למה יש אנשים שמשתנים בטיפול ואחרים לא. אחת התשובות שלו הייתה שמי שמשתנה מקשיב, תוך כדי דיבור, לתחושה עמומה בגוף שעדיין אין לה מילים. את התחושה הזאת הוא כינה "felt sense".
"מה שמנותק, מה שלא מורגש, נשאר כמו שהוא. כשהוא מורגש, הוא משתנה." "What is split off, not felt, remains the same. When it is felt, it changes."
למה דווקא בטראומה הקצב הוא הכול
בעבודה עם טראומה, הדבר הכי מסוכן הוא לרוץ. סצנה דרמטית מדי, מוקדם מדי, יכולה להציף ולהחזיר את הגוף בדיוק למקום שממנו הוא מנסה לצאת. לכן בפסיכודרמה סומאטית העבודה בנויה אחרת:
- קודם קרקע, אחר כך סיפור. לפני שמעלים משהו קשה, בונים יחד מקום יציב: נשימה, כפות רגליים על הרצפה, דמות או חפץ שנותנים תמיכה.
- מרחק שאפשר לשנות. על הבמה אפשר להרחיק את הכיסא, להעמיד מישהו אחר במקומך, או לצפות בסצנה מהצד. הגוף מקבל שליטה על הקרבה, ומי שעבר טראומה צריך בדיוק את זה.
- עצירה היא חלק מהעבודה. אם הגוף מסמן שזה יותר מדי, עוצרים. חוזרים לנשימה, לחדר, לקשר בינינו. זו לא הפרעה לתהליך. זה התהליך.
- להשלים את מה שנקטע. לפעמים מה שהגוף מחכה לו הוא תנועה פשוטה: לדחוף, להתרחק, להגיד "לא", לקבל חיבוק שלא היה. על הבמה אפשר לעשות את מה שאז לא היה אפשרי, הפעם עם תמיכה.
המטרה היא לא לחיות מחדש את מה שקרה. המטרה היא לפגוש אותו מתוך מקום שיש בו יותר בטחון ויותר בחירה, ולאפשר לגוף ללמוד שעכשיו זה אחרת.
הקשר, לפני הכול
שום טכניקה לא עובדת בלי קשר. מרטין בובר כתב ש"כל חיים ממשיים הם פגישה", ובטיפול זה נכון במיוחד. טראומה נוצרת לא פעם בתוך קשרים, ולכן משהו ממנה יכול להשתנות דווקא בתוך קשר: מישהי שנמצאת איתך בחדר, לא נבהלת, ולא ממהרת לתקן. הבמה, הגוף והמילים הם כלים. הנוכחות היא מה שמחזיק אותם.
למי זה מתאים
פסיכודרמה סומאטית יכולה להתאים למי שמרגישה שהבינה הרבה ועדיין משהו נשאר תקוע בגוף. למי שחוותה אובדן, משבר או אירוע קשה, ולמי שנושאת כאב ישן מהילדות. היא מתאימה גם למי שמתביישת לשחק, כי ברוב המפגשים הבמה קטנה מאוד: כיסא, נשימה, משפט אחד שנאמר בקול לראשונה.