הרבה אנשים מהקהילה הגאה מספרים לי על אותה עייפות: לשבת מול מטפל ולהסביר מההתחלה. מה זה להיות בארון בעבודה, למה הארוחה המשפחתית בחג כל כך קשה, למה הערה ברחוב יכולה להרוס יום שלם. במקום להיות בטיפול, הם מוצאים את עצמם מלמדים את המטפל.
אני רוצה שבטיפול אצלי זה יהיה אחרת.
הזהות היא לא הבעיה
אנשים מגיעים לטיפול מאותן סיבות שכולם מגיעים: אובדן, זוגיות, חרדה, עבודה, משפחה. לפעמים הזהות קשורה לזה, ולפעמים בכלל לא. אני לא מתייחסת לנטייה מינית או לזהות מגדרית כמשהו שצריך להסביר, לטפל בו או לשנות אותו. אם זה חלק ממה שמעסיק אותך, נדבר על זה. אם לא, לא נדבר.
מה כן נמצא בחדר
במחקר יש מושג שנקרא "לחץ מיעוט" (minority stress). הפסיכולוג אילן מאיר תיאר בו איך החיים כמיעוט, עם דחייה, עם הצורך להסתיר ועם הציפייה התמידית לתגובה לא טובה, יוצרים עומס שמצטבר לאורך שנים. זה לא אומר שמשהו לא בסדר איתך. זה אומר שהגוף והנפש עבדו קשה הרבה זמן.
הדברים שעולים בחדר הם לרוב מוחשיים מאוד:
- יציאה מהארון, או ההחלטה מתי ומול מי.
- יחסים עם הורים, אחים או קהילה דתית, לפעמים אחרי שנים של נתק.
- זוגיות, הורות, ומשפחה שבונים בדרך שאין לה תמיד מודל.
- בושה ישנה, שנשארה בגוף גם כשבראש כבר מזמן יש גאווה.
איך אני עובדת עם זה
הרבה ממה שכואב כאן נוצר בתוך קשרים, ולכן אני מאמינה שהרבה ממנו יכול להשתנות דווקא בתוך קשר. אני עובדת עם פסיכודרמה סומאטית, התמקדות ו־EMDR, ומקשיבה גם למה שקורה בגוף.
לדוגמה, אפשר להציב כיסא לאבא ולומר לו את מה שלא נאמר כשיצאת מהארון. אפשר לשים לב שבכל פעם שמדברים על העבודה, הכתפיים עולות, ולתת לתחושה הזאת זמן. ואם יש זיכרון מסוים שממשיך להציף, אפשר לעבד אותו עם EMDR.
הקצב נקבע יחד. שום דבר לא קורה לפני שאת או אתה מוכנים.
מה אפשר לצפות ממני
אני לא אבקש ממך ללמד אותי את הבסיס. אם אני לא מכירה משהו, אשאל פעם אחת, בפשטות, ואז אלך ללמוד בעצמי. אכבד את השם ואת לשון הפנייה שבחרת. ואם משהו שאמרתי פגע או החמיץ, אני רוצה לדעת. גם את זה אפשר להביא לחדר.