"פסיכודרמה? לדבר עם כיסא ריק? זה נשמע לי מביך." אני שומעת את זה הרבה, ואני מבינה. גם לי זה נשמע ככה פעם. אז הנה איך זה עובד באמת.
זה לא תיאטרון
פסיכודרמה היא שיטת טיפול שפיתח הפסיכיאטר יעקב לוי מורנו בתחילת המאה העשרים. המילה "דרמה" ביוונית פירושה פעולה, וזה העיקר: במקום רק לספר על משהו, עושים אותו, כאן בחדר.
אין קהל, אין תסריט ולא צריך לדעת לשחק. אף אחד לא בודק אם זה "יצא טוב". בטיפול פרטני זה בדרך כלל קטן מאוד: כיסא, משפט אחד, שינוי של מקום בחדר.
מה עושים, בפועל
יש כמה כלים בסיסיים, ובכל מפגש משתמשים רק במה שמתאים:
- כיסא ריק. מציבים כיסא לאדם שחשוב לך, אמא, בן זוג, אבא שכבר לא חי, ואומרים לו את מה שלא נאמר.
- חילוף תפקידים. עוברים לשבת על הכיסא השני, ועונים מהמקום שלו. לפעמים זה הרגע שבו משהו מובן לא רק בראש.
- כפיל. אני (או חבר קבוצה) עומדת לידך ומנסה לתת קול למה שאת מרגישה ולא אומרת. את מתקנת אותי אם טעיתי.
- שיקוף. יוצאים רגע מהסצנה ומסתכלים עליה מהצד, כדי לראות אותה ממרחק.
ומה עם המבוכה
המבוכה היא אמיתית, ואין צורך להתגבר עליה בכוח. היא בדרך כלל חזקה בשתי הדקות הראשונות ואז נחלשת, כי משהו אחר תופס את המקום: הרגש שעולה כשאומרים משפט בקול, לפעמים בפעם הראשונה.
ואת תמיד מחליטה. אפשר להגיד "לא עכשיו", אפשר להתחיל ממשהו קטן, ואפשר לעצור באמצע. בעבודה עם כאב קשה הקצב חשוב יותר מכל טכניקה.
למה פעולה ולא רק דיבור
כשמספרים על שיחה קשה, מספרים אותה כמו שאנחנו כבר מכירים אותה. כשאומרים אותה בקול, מול כיסא, הגוף מגיב: הקול רועד, הידיים נקמצות, פתאום יש דמעות. אלה בדיוק הדברים שהסיפור המסודר מדלג עליהם.
ובחדר אפשר גם לנסות משהו חדש. מי שתמיד מוותרת יכולה לנסות להגיד "לא". מי שתמיד מחזיק הכול יכול לנסות לבקש עזרה. זה מקום בטוח לטעות בו.
פרטני או קבוצה
בטיפול פרטני העבודה שקטה יותר ומותאמת לגמרי אלייך. בקבוצה יש משהו שאין בפרטני: אנשים אחרים יכולים לשחק את הדמויות בסיפור שלך, ואת רואה איך הכאב שלך מהדהד אצל אחרים. הרבה פעמים זה מה שמפרק את הבדידות.
בטל אל אני מנחה קבוצות של פסיכודרמה סומאטית, שבהן מקשיבים גם למה שקורה בגוף בזמן הסצנה. אפשר להתחיל בפרטני, בקבוצה, או בשניהם.
איך נראה מפגש ראשון
בדרך כלל מפגש ראשון הוא בעיקר שיחה. נכיר, תספרי מה מביא אותך, ואם יתאים, ננסה משהו קטן. לא תתבקשי לעלות על במה ביום הראשון.